אז הממשלה אישרה בקריאה טרומית את "חוק הפייסבוק". בגדול, המשמעות היא מתן סמכות לבתי המשפט בישראל להוציא צווי מניעה שיאפשרו הורדת תוכן פוגעני.

מהו "תוכן פוגעני"?

הצעת החוק מגדירה את המונח בשני תנאים מצטברים:

1. הפרסום מהווה עבירה פלילית.

2. המשך הפרסום עלול לסכן באופן ממשי את ביטחונו של אדם, ביטחון הציבור או ביטחון המדינה.

 

איך זה משפיע עלינו?

מטרתה האמתית והתכליתית של הצעת החוק מתייחסת בעיקר להסתה לטרור. בעידן שלנו, האינתיפאדה עברה מזמן לשורותיה של הרשת החברתית שמצליחה לייצר פלטפורמה מצוינת להנעת ההמון.

גופי טרור וכך גם יחידים קיצוניים עושים שימוש ברשתות החברתיות ובעיקרן ברשת החברתית "פייסבוק" על מנת לקרוא לאלימות, להסית לרצח ולביצוע פיגועי טרור בעולם כולו.

מרגע שפרסום כזה או אחר יוצא לאוויר העולם ועולה לרשת, הסיכוי שניתן יהיה למגר אותו או להעלים אותו שווה ערך לסיכוי שיש להשתלט על שריפה המתפשטת בשדה קוצים אבל 

היכולת לייחס אחריות פלילית למפרסם הפרסום וכך גם לפלטפורמה שאפשרה את הפרסום מייצרת מנגנון אינטרסים של הימנעות שיכול ויגרום לכך שההתרמות למניעת התפשטותם של פרסומים מסיתים ברשת תפחת משמעותית, אם לא מכוחו של הצדק והמוסר אזי מכוחם של אינטרסים אישיים המונעים בעיקר מרתיעה.

למעשה, אפשר לייחס את האמור לעיל כמעט לכל חוק באשר הוא כי הרי בסופו של יום חוקים הם הסנקציות שמכריחות אותנו לנהוג כפי שהיה מצופה מאיתנו לנהוג בעולם מתוקן גם בלעדיהם.

אין ספק כי מיגור תופעות הטרור על כלל סוגיהן מהווה ערך עליון ונדמה כי הלכה למעשה כל האמצעים כשרים להשגת התוצאה הרצויה.

השאלות מתעוררות כשמנסים להגדיר מהי הסתה לטרור או הסתה בכלל וכך גם כשבודקים את המשמעויות הרחבות יותר של הצעת החוק בהיבטים אזרחיים ופרטיים.

"מוות לערבים" (או להומואים או סתם למי שבא לנו רע..)

למין האנושי קל תמיד להסתכל על הדברים מנקודת מבט סובייקטיבית.

לנו כישראלים, קל לתמוך בהצעת החוק כשלנגד ענינו עומד גל הטרור הנוראי שתוקף אותנו בימים אלו ומאז שחר קיומנו. אבל בהתבוננות אובייקטיבית ייתכן שגם הציבור הישראלי עלול למצוא את עצמו עומד תחת עינו הבוחנת של החוק…

האם העלאת סטאטוס בפייסבוק דוגמת: "מוות לערבים" נופלת תחת הקטגוריה של הצעת החוק?
אכן – קריאה למוות היא הסתה לפגיעה בביטחונו של כלל הציבור הערבי באשר הוא.

רק בפברואר האחרון הוגש כתב אישום נגד ישראלי שפרסם בפייסבוק "מוות לערבים – יהודים התאחדו!" בהתאם לסעיף 144ד2 לחוק העונשין שקובע: "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית) ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים."

המונח "מוות לערבים" שגור בפי הציבור הישראלי (בלי הכללות כן) כסלנג של ממש – אפילו אוהדי כדורגל משתמשים בו בקריאותיהם ועידודיהם במשחקים.. אבל החוק כבר מטפל בזה. עד היום פשוט לא היה מי שיטפל בעובדה שמרגע שהפרסום עלה, אין מה לעשות על מנת להסירו במסגרת פרקטיקה משפטית מוסדרת.

יש מי שיגידו שבהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – לאדם יש זכות לבטא את מחשבותיו ורגשותיו באופן סובייקטיבי וכי זהו למעשה ערך עליון שאסור לפגוע בו.

עכשיו, אפשר להיכנס לעקרון המידתיות והמבחנים והתנאים המצטברים שקיימים בחוק ובפסיקה שקובעים איזה מן הערכים גובר ובאילו תנאים אבל כמו שכבר אמרנו, הדברים הם לרוב סובייקטיביים וכל ויכוח בין שתי האסכולות נדון לכישלון מראש.

ומה אתנו?

השאלה האמתית היא – איך אנחנו כאזרחים נוכל להשתמש בחוק לטובתנו האישית? למקרים בהם לא בטחון המדינה הוא שנפגע, אלא אנחנו בעצמנו, ילדינו והקרובים לנו..

הרי  שיימינג ברשת הוא תופעה מוכרת וכואבת שכמעט כולנו סובלים ממנה, חלקנו יותר מאחרים ובמקרי קצה, התופעה אף גובה חיים.

כך למשל תופעת החרמות על ילדים ברשתות החברתיות (וכשאני אומרת רשתות חברתיות אני מכלילה תחת מטריה זו גם את whatsapp ואת blindspot ואת twiter ושאר הטובין שסיפק לנו עידן האינטרנט היקר) הובילה למקרי רצח והתאבדות לא מעטים במחוזותינו.

הקהילה הלהט"בית גם ידעה את מנת חלקה מפרסומים קשים נגדה ברשתות החברתיות.

רק היום (חמישי) מתקיים מצעד הגאווה בירושלים והרשת מוצפת בדעות רבות ומגוונות ביחס לקיומו בעיר הקודש ואין צדיק בסדום שחוסך את דעותיו או מתרגל פלורליזם במיטבו.

אז איפה עובר הגבול בין דעה להסתה?

בין חופש הביטוי לזכות לחיים וביטחון?

האם תדע הממשלה ליישם את חוקיה ביחס לאזרחיה כשם שתיישם כלפי אויביה?

והאם אנחנו כפרטים, נהנה מההגנה שהחוק מבקש להעניק כשם שתהנה ממנה הממשלה על שלל אינטרסיה?

הזמן יגיד.
בינתיים, בואו ננסה להיות פשוט אנשים טובים שבוחרים לנהוג בצורה מוסרית פשוט כי זה נכון ולא כי אנחנו חייבים..

סגירת תפריט